הפדגוגיה של מריה מונטסורי (1952-1870) נובעת מאמונה עמוקה ברוח האדם בכלל וברוחו של הילד בפרט. תצפיות רבות על ילדים שמונטסורי עשתה איששו את השערתה כי לילדים יש נטיות טבעיות טיפוסיות וכי עוצמתן תלויה בשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים. מתוך כך היא הסיקה שתפקיד המחנכים המבוגרים הוא ליצור סביבה לימודית המתאימה לנטיותיהם של הילדים – סביבה המעוררת ומשמרת את נטיותיהם לבדוק, לחקור ולנסות באופן עצמאי ופעיל תוך שימוש בגופם ובחושיהם.
התנסות מעורבת ומערבת כזו מייצרת למידה חווייתית מעצבת – למידה משמעותית. כדי לאפשר למידה כזו, עלינו המבוגרים לשחרר שליטה ("Follow the child" הוא אחד הציוויים של מונטסורי). בשונה מהחינוך החופשי הרדיקלי, בציווי "לכו בעקבות הילד!" מונטסורי לא התכוונה לאפשר ילדים לעשות "מה שבא להם", אלא לצפייה מושכלת של הצוות בילדים עצמם והפקת תובנות מהותיות ומעשיות מתוך התצפיות הללו.
על בסיס תצפיותיה הסיקה מונטסורי שמושגים, מיומנויות והרגלים נטמעים בילדים על ידי התנסויות בסביבתם. התנסויות אלה נחוות באמצעות החושים, הרגשות והתנועות, ובמהלכן הילדים חושבים על עשייתם ומשכללים אותה, כלומר – לומדים.
למידה אינה הקשבה להרצאה מלומדת, אלא התנסות רב-חושית ישירה בסביבה שבעקבותיה הילד "סופג" חוויות מצמיחות ("המוח הסופג" הוא אחד ממושגי המפתח של מונטסורי). העיקרון המנחה הנובע מכך הוא: יש לצמצם באופן ניכר את הזמן שבו המורים "מדברים על…", ולהגדיל ככל האפשר את הזמן שבו הילדים "עושים את… "
לא קל לנו, המורים וההורים כאחד, לעקור מתוכנו את התפיסה שספגנו במגענו עם הסביבה התרבותית שלנו, לפיה תפקידנו הוא לשלוט בילדים באמצעות התניות של "מקל וגזר" כדי להשיג התנהגויות רצויות – רצויות לנו. כמחנכים אנו נוטים לשכנע את עצמנו שאיננו נוהגים כך – אנחנו מחנכים נאורים – וגם אם כן פה ושם, הרי זה מתוך דאגה כנה לטובתם של הילדים, לרווחתם הנפשית ולהצלחתם בעתיד.
אך הצורך לשלוט בילדים – צורך השולט בנו מתוך חרדה קמאית מפני המצב בו "הילד יישאר מאחור" – דוחף אותנו להשוואות ומדידות בלתי פוסקות שלהם, ומייצר מסגרות בית ספריות שיפוטיות וקשוחות מדי, המזיקות לרווחתם הנפשית של הילדים ובסיכוייהם לשמור לאורך זמן על הסקרנות הטבעית, המולדת: להמשיך ולהיות במילותיה של מונטסורי עצמה: "לומדים לכל החיים" (Long-life learning).
התצפיות המתודיות של מונטסורי על ילדים במצבים שונים שכנעו אותה שכאשר אנחנו מעזים לקחת באופן אמיתי צעד אחורה וללכת בעקבות הילדים, מסתבר שילדים הם יצורים אוטודידקטים מטבעם. הם סופגים ומעבדים בקצב טבעי ובאופן פעיל גירויים המותאמים לצרכי ההתפתחות המולדים שלהם, והם מתמרדים, באותה טבעיות ופעילות, כנגד כפייה חיצונית הזרה לטבעם. מרידות אלה אינן "בעיות משמעת" שיש לרסן באמצעות עונשים ופרסים, אלא שיקוף של הִתקלות הילד במציאות שאינה מתאימה לצורך ההתפתחותי הטבעי שלו.
מתוך חיבור עמוק ליסודות השיטה המונטסורית, בחרנו בה כשיטה הפדגוגית המובילה בסימני דרך. עם זאת, לא התבססנו עליה לבדה כדי להימנע מקבעונות ולייצר סינרגיה והתפתחות במודל. לכן אנחנו משלבים יסודות משני מודלים נוספים בחינוך הפרוגרסיבי: החינוך הקיבוצי המשותף והחינוך הדמוקרטי.
